…."לכל אחד ישנו מקום בירושלים
שהוא קורא, קורא לו אהבה…." (נתן יהונתן)
ובית אחד בירושלים, חיבר בין משפחה מדרום אפריקה לביני, והפך חלום למציאות, בהרבה אהבה.
תחילתו של הספור בשיחת טלפון. הם מגיעים לארץ למספר ימים, מבקשים להפגש איתי באתר הבניה. סופו של הספור בדופלקס מוקף חצר, בבנין לשימור, בi גרים זוג ו-4 בניהם, עולים חדשים שהגשימו חלום לגור בירושלים שלהם.
בין לבין חלפו 3 שנים, תוכניות מפורטות, מיילים ושיחות טלפון אינספור (לפחות אין הפרשי שעות ביננו), ביקורים חפוזים אך ממוקדים לבחירת חומרים, ולווי צמוד שלי כאן אחרי התקדמות הבניה.
לא יהיה לך קשה להגיע לירושלים? זאת היתה השאלה המקדימה
אז לא, זה לא היה קשה. אומנם הייתי חלק בלתי נפרד מקשיי בניית כביש מספר 1 על כל פקקיו, אבל רגע הפניה לרחוב השקט, מתחת למנזר סאן סימון, והמפגש עם צוות העובדים הירושלמי, על כל גווניו, עדותיו ולאומיותיו היה שווה הכל.
שלוב סיגנונות וחומרים- אריחים מצויירים, פתחים מקושתים ורהוט עשוי ברז ללאוירה ירושלמית בשלוב מטבח מודרני בקווים נקיים
באמצע התקופה עלתה המשפחה ארצה ושכרה דירה בקרבת מקום. לתהליך הבניה המורכב עבור כל לקוח, נוספו קשיי הקליטה והבדלי התרבות עליהם השתדלתי לגשר, לתווך ולרוב להתנצל בשם המזג הים תיכוני וילידי הארץ הלא קלה הזאת.
רצפת פרקט כהה, פתחי חלונות מרצפה לתקרה, וארון בגוון הקיר מהווים רקע לאחד מחדרי הבנים
בית שמשלב חדש וישן, עיצוב מודרני עם עיצוב קלאסי ועל זמני, תרבויות שונות ובמרכזו ירושלים אחת.
